העברתי את האחריות על חיי, לנסיבות החיים, ההגדרה העוצמתית הזו, נתנה לי תחושת ערך, להיות זו, שמנצחת את עצמה כנגד כל הסיכוים.
השורדת הפכה להיות הגאווה שלי, הזהות שלי, אנשים הביטו בי ביראת כבוד, וואו, איזה עוצמה וחוזק יש לה להילחם,
אבל האם אנחנו באמת חזקים ויכולים לנצח כאשר אנחנו מאבדים את הזהות האמיתית שלנו במאבק לשרוד?
לעבוד לעיתים 30 שעות רצוף "כי אין לנו ברירה"?
לקחת עוד הלוואה כי הניצחון שלנו כבר בדלת ובטוח נצליח לשלם אותה?
לוותר על חיים אישים כי הם לא באמת דחופים, כשנלחמים על ההישרדות שלנו?
כשאת שורדת יותר דחוף להיות בעבודה מערב עם הבנות מול עוד תוכנית ריאליטי.
כשאת שורדת יותר דחוף מלהילחם על הבית והזוגיות ואת עסוקה רק בלעשות שקט מדומה
כשאת שורדת יותר דחוף לעבוד עוד שעה מקפה עם חברה
כשאת שורדת יותר דחוף לעבוד מעוד ביקור אצל ההורים
כשאת שורדת יותר דחוף לעבוד מטיץ נעלי ספורט וריצה מסביב לרחוב
כשאת שורדת את בוחרת לברוח מהזהות, לברוח מהבחירה החשובה בשינוי.
כשאת שורדת את כבר לא זוכרת או יודעת מה את באמת רוצה
