לפעמים צריך לקבל החלטות אמיצות וקשות ולעשות שינוי משמעותי בחיים.
זוכרים את א' הקונדיטורית? רק חושבת על העוגות שלה וכל החושים שלי מתחדדים.
איזה קונדיטורית, מקצוענית אמיתית.
אתמול קבלתי מייל עוצמתי וקשה ממנה.
באישור שלה אני רוצה לשתף אתכם ולחשוב יחד איתכם, איך מתמודדים עם דילמה אמיתית של החיים.
וואו כמה אומץ יש לה, להביט פנימה עם יושרה ועומק.
"אני כותבת לך אחרי הרבה לבטים וחשש, אבל אני חייבת לשתף אותך ולחשוב יחד אך ממשיכים מכאן.
אני לא יכולה יותר.
אתמול בשלוש לפנות בוקר, שקט מוחלט בחוץ, כמה רכבים חולפים על פני, אורם מאיר את החשכה ומסנוור את עיני העייפות.
הגוף מותש מעוד יום של מעל 20 שעות עבודה, כאב חד צורב את העצמות בכל חלקי גופי.
הכאב מעלה מחדש שאלה ישנה, שכבר דיברנו עליה בלי סוף.
למה? למה עוד מי זה? עד מתי תנהגי הביתה בלילות, תוך שאת מחשבת במחשבון המטופש במערכת המדיה באוטו, אם הרווחת לפחות מהמאמץ הלא אנושי הזה.
כאילו שיש מספר שיצדיק את הכאב החד הזה שלא מרחם על אף שריר או עצם בגוף.
לאחרונה עם הקורנה, לצד הכאב הפיזי, שפעם לפחות היה עטוף באדרנלין של תחושת ניצחון, הצטרפה תחושת חרדה.
חרדה שאכן הכול יהיה מושלם.
חרדה שהכול יעבור בשלום.
כמה שזה אירוני, דווקא היום אחרי שנים רבות של ניסיון, בהם אני אמורה להרגיש ביטחון וגאווה ביצירות שלי, אני מרגישה אימה ופחד.
תוך כדי הנהיגה הביתה אני מנסה לנשום, להחזיק את העיניים פקוחות, הדרך ארוכה מתמיד ולא נגמרת ואיתה עוצמת הפחד רק מתעצמת.
מביטה בעצמי ולא מבינה מה עוד צריך הגוף שלי לשדר לי שאני לא במקום הנכון בחיי.
ובפעם המיליון מבטיחה לעצמי שוב שלא עוד, זהו, ערב השנה החדשה אני השנה אהיה אמיצה ויהיה אשר יהיה לא עוד הכאב הפיזי, לא שוב החרדה הזאת שמחלחלת עמוק בתוך הנשמה .
מגיעה הביתה, בכוחות האחרונים, מורידה את הבגדים שרק מלהביט בהם ניתן להבין את מהלכו של אותו היום, אין לי מושג אך אני מצליחה לאסוף את שברי גופי למקלחת ארוכה, מקלחת המאפשרת למים החמים להרגיע קצת את הגוף והנשמה.
הכאב חוזר להיות מורגש שוב והפעם בעוצמה עוד יותר חזקה וזה רק מהמפגש של הגוף עם המזרון.
מעסיקה את עצמי ללא הפסק, במבט מטופש פעם אחר פעם בפייסבוק, כשאני מגוללת שוב ושוב את הפיד, מנסה בכל דרך לברוח מעצמי, מהמחשבות שלא מרפות.
באיזה שהוא שלב וזמן לא ידוע, העיניים נעצמו לכמה שעות.
אך נפקחו בבהלה, עם צפצוף ההודעות מהלקוחה.
מנסה לאסוף את עצמי, מושיטה את היד תוך כדי מתן חבטות קלות על השידה החומה הצמודה למיטה ומנסה למצוא את המשקפים על מנת שאוכל לקרוא את ההודעה שרק נכנסה, מחשבות אימה משתלטות על מוחי, הינה בטוח יש איזה תלונה, אחרת למה היא כבר שולחת הודעה.
אך כפי שתמיד קרה גם בעבר, היא נפעמת ומודה. מתרגשת מהמשלוח שרק הגיע.
שולחת תמונות נרגשות שלה עם מארז העוגות המפנקות ובעלה המאושר כשהוא אוכל בהנאה את עוגת הגבינה עם המתכון הסודי שלי.
הם חוגגים היום יום נישואין, מאושרים עד הגג מהפינוקים שנשלחו אליהם.
לי אין מושג אך הצליח לעבור את כל הדרך הזו ועדין כל איתור מטופש שאיתו קישטתי את שלל העוגות, נשאר לעמוד בדיוק בזווית שרציתי שיעמוד.
וכמו במטה קסם הפחד נעלם כלא היה.
הגוף עדיין חבול ושבור, אך כאילו קיבל את מנת הסם היומית שלו ויכול לחזור ולתפקד ואם צריך לחזור לעוד סיבוב של 20 שעות עבודה הוא ערוך ומוכן לפקודה.
החיוך עלה, השיגרה של יום חדש נכנסה ללא עדויות מהלילה שחלף.
אבל עמוק בתוכי, אני מבינה שאני התמכרתי למילה הטובה. לעוד ביקורת חיובית, שתגיד לי כמה אני מדהימה.
אני מוכנה ללכת רחוק מידי פיזית ונפשית רק בכדי לזכות עוד קצת מהסם הטוב הזה.
אומרים שהרגע הזה, שאתה מבין שאתה מכור ואתה מוכן להודות בזה, הוא הרגע שאתה יכול להתחיל בתהליך הגמילה.
אני פונה אליך עכשיו במייל, תופסת רגע של אומץ שלא אתחרט.
אני רוצה שתעזרי לי.
אני חייבת לעשות שינוי.
לא רוצה עוד מי זה.
לא רוצה עוד יום ועוד מחמאה ובלי שנשים לב תעבור עוד שנה.
מצטערת שנפלתי עליך ככה 😊
אוהבת אותך ומחכה לפגישתנו בשבוע הבא."
וואו...חזק.
הפעם אני סקרנית לשמוע אתכם.
מכירים את התחושה הזו?
איך לדעתכם אפשר להשתחרר ממלכודת הדבש הזו?
זוכרים את א' הקונדיטורית? רק חושבת על העוגות שלה וכל החושים שלי מתחדדים.
איזה קונדיטורית, מקצוענית אמיתית.
אתמול קבלתי מייל עוצמתי וקשה ממנה.
באישור שלה אני רוצה לשתף אתכם ולחשוב יחד איתכם, איך מתמודדים עם דילמה אמיתית של החיים.
וואו כמה אומץ יש לה, להביט פנימה עם יושרה ועומק.
"אני כותבת לך אחרי הרבה לבטים וחשש, אבל אני חייבת לשתף אותך ולחשוב יחד אך ממשיכים מכאן.
אני לא יכולה יותר.
אתמול בשלוש לפנות בוקר, שקט מוחלט בחוץ, כמה רכבים חולפים על פני, אורם מאיר את החשכה ומסנוור את עיני העייפות.
הגוף מותש מעוד יום של מעל 20 שעות עבודה, כאב חד צורב את העצמות בכל חלקי גופי.
הכאב מעלה מחדש שאלה ישנה, שכבר דיברנו עליה בלי סוף.
למה? למה עוד מי זה? עד מתי תנהגי הביתה בלילות, תוך שאת מחשבת במחשבון המטופש במערכת המדיה באוטו, אם הרווחת לפחות מהמאמץ הלא אנושי הזה.
כאילו שיש מספר שיצדיק את הכאב החד הזה שלא מרחם על אף שריר או עצם בגוף.
לאחרונה עם הקורנה, לצד הכאב הפיזי, שפעם לפחות היה עטוף באדרנלין של תחושת ניצחון, הצטרפה תחושת חרדה.
חרדה שאכן הכול יהיה מושלם.
חרדה שהכול יעבור בשלום.
כמה שזה אירוני, דווקא היום אחרי שנים רבות של ניסיון, בהם אני אמורה להרגיש ביטחון וגאווה ביצירות שלי, אני מרגישה אימה ופחד.
תוך כדי הנהיגה הביתה אני מנסה לנשום, להחזיק את העיניים פקוחות, הדרך ארוכה מתמיד ולא נגמרת ואיתה עוצמת הפחד רק מתעצמת.
מביטה בעצמי ולא מבינה מה עוד צריך הגוף שלי לשדר לי שאני לא במקום הנכון בחיי.
ובפעם המיליון מבטיחה לעצמי שוב שלא עוד, זהו, ערב השנה החדשה אני השנה אהיה אמיצה ויהיה אשר יהיה לא עוד הכאב הפיזי, לא שוב החרדה הזאת שמחלחלת עמוק בתוך הנשמה .
מגיעה הביתה, בכוחות האחרונים, מורידה את הבגדים שרק מלהביט בהם ניתן להבין את מהלכו של אותו היום, אין לי מושג אך אני מצליחה לאסוף את שברי גופי למקלחת ארוכה, מקלחת המאפשרת למים החמים להרגיע קצת את הגוף והנשמה.
הכאב חוזר להיות מורגש שוב והפעם בעוצמה עוד יותר חזקה וזה רק מהמפגש של הגוף עם המזרון.
מעסיקה את עצמי ללא הפסק, במבט מטופש פעם אחר פעם בפייסבוק, כשאני מגוללת שוב ושוב את הפיד, מנסה בכל דרך לברוח מעצמי, מהמחשבות שלא מרפות.
באיזה שהוא שלב וזמן לא ידוע, העיניים נעצמו לכמה שעות.
אך נפקחו בבהלה, עם צפצוף ההודעות מהלקוחה.
מנסה לאסוף את עצמי, מושיטה את היד תוך כדי מתן חבטות קלות על השידה החומה הצמודה למיטה ומנסה למצוא את המשקפים על מנת שאוכל לקרוא את ההודעה שרק נכנסה, מחשבות אימה משתלטות על מוחי, הינה בטוח יש איזה תלונה, אחרת למה היא כבר שולחת הודעה.
אך כפי שתמיד קרה גם בעבר, היא נפעמת ומודה. מתרגשת מהמשלוח שרק הגיע.
שולחת תמונות נרגשות שלה עם מארז העוגות המפנקות ובעלה המאושר כשהוא אוכל בהנאה את עוגת הגבינה עם המתכון הסודי שלי.
הם חוגגים היום יום נישואין, מאושרים עד הגג מהפינוקים שנשלחו אליהם.
לי אין מושג אך הצליח לעבור את כל הדרך הזו ועדין כל איתור מטופש שאיתו קישטתי את שלל העוגות, נשאר לעמוד בדיוק בזווית שרציתי שיעמוד.
וכמו במטה קסם הפחד נעלם כלא היה.
הגוף עדיין חבול ושבור, אך כאילו קיבל את מנת הסם היומית שלו ויכול לחזור ולתפקד ואם צריך לחזור לעוד סיבוב של 20 שעות עבודה הוא ערוך ומוכן לפקודה.
החיוך עלה, השיגרה של יום חדש נכנסה ללא עדויות מהלילה שחלף.
אבל עמוק בתוכי, אני מבינה שאני התמכרתי למילה הטובה. לעוד ביקורת חיובית, שתגיד לי כמה אני מדהימה.
אני מוכנה ללכת רחוק מידי פיזית ונפשית רק בכדי לזכות עוד קצת מהסם הטוב הזה.
אומרים שהרגע הזה, שאתה מבין שאתה מכור ואתה מוכן להודות בזה, הוא הרגע שאתה יכול להתחיל בתהליך הגמילה.
אני פונה אליך עכשיו במייל, תופסת רגע של אומץ שלא אתחרט.
אני רוצה שתעזרי לי.
אני חייבת לעשות שינוי.
לא רוצה עוד מי זה.
לא רוצה עוד יום ועוד מחמאה ובלי שנשים לב תעבור עוד שנה.
מצטערת שנפלתי עליך ככה 😊
אוהבת אותך ומחכה לפגישתנו בשבוע הבא."
וואו...חזק.
הפעם אני סקרנית לשמוע אתכם.
מכירים את התחושה הזו?
איך לדעתכם אפשר להשתחרר ממלכודת הדבש הזו?
