הלב שלי רצה יותר.
הלב שלי היה צמא להיות רק ווינרית, לא עוד "שורדת ווינרית".
להשיל מעלי את מעיל ההישרדות, שהפך עם השנים לזהותי.
הפחד שיתק אותי, רציתי לצעוק את עצמי לעולם, שנים שהייתי עסוקה בפחד, הפחד שאולי אני לא מספיק טובה, אולי אין לי מספיק ידע ומה כבר אני בעצם מבינה בעולם העסקים. המטבח אף פעם לא היה חלק משמעותי מחיי הפרטיים, אז איך את מרשה לעצמך לשים על עצמך כובע של "בעלים של חברת קייטרינג".
הקולות השלילים הדהדו בראשי מידי יום, במקום לגדול ולהאמין בעצמי.
בכל יום שעבר מצד אחד העסק גדל, ולאט ובטוח הפך להיות מותג ואפילו מותג מוביל, אך הבטחון העצמי שלי, היכולת שלי לראות את עצמי בעיניים קצת יותר ורודות וסלחניות הלך ונעלם.
תמיד האמנתי שהיועצים שסביבי בטוח יודעים יותר. בטח אם יש להם תפקיד נחשב והמון תעודות מרשימות על הקיר שדאגו ליצר עבורם הרבה כסף בחשבון הבנק.
ואני, אני רק חתולת האשפתות שצומחת כמו פרח בר, היו ימים בהם הרגשתי חוצפה על שהרשיתי לעצמי להיכנס בכלל לעולם העסקים, הרי אני קטנה ושורדת, אין לי את הידע העצום שיש להם.
אך הסקרנות והצורך לדעת ולצמוח, ובעיקר הצורך העמוק להצליח ובגדול, תמיד דחפו אותי לפעמים גם להיות מעט חצופה, אך החוצפה הקטנה הזו היא שעזרה לי לשאול, ללמוד, לנשום עמוק פנימה כל ידע שמישהו בדרך רק היה מוכן לתת לי. הפכתי להיות מכורה לצריכה של ידע.
בפנים עמוק בלב הרגשתי שאני טובה, שיש בתוכי יכולות שהן מיוחדות רק לי, אך תמיד לצד הקול העמוק הזה, נשמע קול שדאג להשאיר אותי קפואה במקום, שסיפר לי דווקא על הכישלונות שלי .
הקול הצורב הזה הקפיד להדליק את הפנס בחיי על החולשות והפחדים. דאג להזכיר לי יום יום, את היותי ווינרית בהישרדות.
הלב שלי רצה יותר, הלב שלי היה צמא להיות רק ווינרית, לא עוד "שורדת ווינרית" להשיל מעלי את מעיל ההישרדות, שהפך עם השנים להיות הזהות שלי.
שמתם לב שבחיים הרבה יותר קל לנו להאמין לדברים השלילים מאשר להדליק את פנס הטוב ולאסוף לעצמנו את אוסף הדברים הנפלאים שקורים לנו בדרך. את אוסף האנשים וההזדמנויות שנקרו בדרכנו כמעט בכל יום. את הניסים הגלויים שכולנו חווים כל פעם, רק לא עוצרים לרגע להכיר על כך תודה.
רוצה לכתוב קלישאה.
שביום בו החלפתי את כיוון הפנס מהשלילי אל הטוב שבחיי, חיי השתנו למקומות עוצמתיים בעיקר של יכולת לדבר את עצמי, לא לפחד יותר מאיפה אני ממוקמת על הרצף העשיר של דמויות ואנשים.
אכן יכולה באומץ לומר שאני היום במקום מואר ומלא עוצמה, ובעיקר במקום שיודעת להביט בהערכה ואהבה על האישה שצמחתי להיות.
אך לצערי, זו דרך, לא מטה קסם של רגע אחד, אך מטה הקסם, נותן מקסמיו בעצם קבלת החלטה, בהחלטה אמיצה לצאת לדרך. לא עוד להישאר במקום שלא נעים לנו, לא עוד להרגיש שאנחנו יכולים להגיע לתוצאות עוצמתיות יותר ולהישאר באזור הנוחות שלנו.
האושר הגדול כשמגיעים ליעד שחולמים עליו, הוא היכולת להרגיש הלימה אמיתית, עוצמתית בין העשייה שלנו, לתשוקה שלנו, לאמת הפנימית הכמוסה שלנו. תחושה עוצמתית שמחזירה אותנו להתאהב בעצמנו מחדש.
שנים שניסיתי להפריד בין הזהות העסקית שלי לזהות הפרטית שלי, אך רק ביום שהן התחברו לזהות אחת, בעצם היה זה היום בו באמת שברתי את תקרת הזכוכית.
מזמינה אתכם להפעיל את מטה הקסם הפנימי שלכם, לקבל החלטה, החלטה אמיצה, לצאת לדרך, לפגוש את עצמכם על החוזקות והיכולות הנפלאות שבכם ועם זה בעוצמה למנף את העסק שלכם למקום שהוא ראוי להיות בו.
