סרן ש' – DNA של ווינר
כתבת מגזין מאת: הדס דרגצקי אגמון
יום ראשון, קבענו ב-12 בצהריים, ואני מדייקת.
אולי אפילו הקדמתי בדקה, וסרן ש', מקבל אותי עם חיוך שלא פוגשים בכל יום.
הוא מופתע שדייקתי. ברור שדייקתי, אני מחכה כבר יומיים לפגישה הזו.
אני רואה שהוא מתרגש, ואני מתרגשת לא פחות.
אנחנו נפגשים ב – WORKPLUS, מתחם העסקים היפהפה שהוא פתח ברחובות לפני יותר משנתיים.
הוא נראה מלא גאווה בו, ומוביל אותי לחדר הישיבות.
בדרך הוא שואל, קפה? שמחה על הצעה שלו ומיד משיבה לו בחיוב.
הפעם הקלטתי את הריאיון לכתבה, בדרך כלל אני מוציאה בלוק כתיבה וכותבת את המלל שעולה.
לא הפעם.
השיחה מרתקת אותי ואני פשוט חייבת להקשיב ולהיות מרוכזת בשאלות. אז פתחתי הקלטה, עזבתי את הניירות.
זה לא קורה לי הרבה .
אז איך מתמצתים 3 שעות של ראיון אישי מרתק
לכתבת מגזין שתספר סיפור חיים קשים ומפחידים שמסתיימים בניצחון גדול.
אני יושבת כעת בחדר העבודה שלי.
ומקשיבה שוב ושוב לראיון ביננו ותוהה מאיפה להתחיל?
מחפשת את הפאנצ' החזק לפתוח אתו, האם כדאי להתחיל מש', הילד בן 12, שחוטף כדור בגב בפיגוע קשה, בזמן נסיעה באוטובוס בדרכו הביתה?
מההודעה של הפנימייה הצבאית של חיל הים – "מצטערים, נכשלת במבחני הקבלה",
ואולי מה"לא" המהדהד, שקיבל מקורס חובלים, מסלול שעליו חלם מילדותו?
ואני בוחרת להתחיל בסיום קורס חובלים,
ברגע הזה שהמבט בעיניים שלו מצטלב בעיניים של אבא שלו.
היה זה רגע עוצמתי בו הוא מבין שהוא יכול להכול בחיים.
סרן ש' מספר לי בעיניים מבריקות מהתרגשות, על הרגע המטורף הזה שהוא עומד שם כשהוא לבוש במדים הלבנים עטורי סיכות על החזה.
העיניים הבורקות שלו, גורמות גם לי להתרגש.
נופר, אשתו שהצטרפה אלינו לראיון מוסיפה, שזה לא סתם סיכות, יש סיפור ודרך מאחורי כול סיכה כזו.
אי אפשר לפספס את הגאווה והאהבה שהיא חשה כלפיו, בכול פעם שהיא מדברת עליו.
היא מוסיפה ומספרת בגאווה רבה, שגם היא ומשפחתה, עמדו בהתרגשות לצד משפחתו בטקס, מעמד מרגש.
נופר היא פושרית אמיתית וללא ספק ביצועיסטית לא פחות ממנו.
היא מארגנת לכולם חולצות מלאות בגאווה בסרן ש' הפרטי שלהם.
וכולם יחד כיחידה עוצמתית חזקה, עניפו בטרוף שלטים עם הכיתוב "אוהבים אותך סרן ש' האלוף שלנו".
עבור סרן ש', היה זה רגע שייצרב בפסקול של סיפור חייו.
סרן ש' הוא סיפור מעורר השראה, שבא לי לצעוק אותו לעולם.
סרן ש' הוא שלומי דהן.
הוא הוכחה לעולם שהכול אפשרי לכולם.
הסיפור של שלומי מתחיל בקרית ארבע, כבן שישי לשמונה אחים ואחיות.
סיפור של ילד שהחל את דרכו מנקודת פתיחה בלתי אפשרית, וכנגד כל הסיכויים זכה להצלחות מרשימות.
אבל בעיקר זכה במתנה נדירה – DNA של ווינר.
סיפור חייו המאתגר גרם לו לייצר בעצמו יכולות של מנצח.
עד כיתה ט', שלומי לא סיים את לימודיו באותה הכיתה בה החל את השנה.
הוא מתאר בפני את החוויה העוצמתית הראשונה שלו, במעבר מכיתה ה' מבית ספר בקרית ארבע, בו למד יחד עם אחותו שלמדה אז בכיתה ד', ויחד הם היו בסך הכול 15 תלמידים, כשמאחדים את שתי השכבות יחד.
ופתאום הוא נכנס לכיתה בבית ספר בירושלים עם 40 תלמידים.
חוויה מפחידה ולא פשוטה.
אבל מאותו מעבר צורב, המעברים הפכו להיות שיגרה. בכול שנה בית חדש, בית ספר חדש, חברים חדשים.
הרגל שהוא נהיה מתורגל בו.
ארבעת אחיו ואחיותיו הגדולים הם מהנישואים הראשונים של אימו ושלושה נוספים מהנישואים עם אביו.
מסיבות כלכליות בחרו הוריו, לעשות את השורש הראשוני, בקרית ארבע.
עבור שלומי, שנולד בקריה, החיים שם נראים טריוויאליים וטבעיים. הוא בשלב הזה עדיין לא מבין שהמתיחות הביטחונית שם היא לא מצב טבעי, להרבה ילדים בני אותו הגיל.
הנסיעה ללא אורות בלילה, מחשש לירי צלפים, היא שיגרה מקובלת ונורמאלית.
אבל עבור אימו, המצב הזה לא היה פשוט.
כל מתיחות ביטחונית, גרמה לאריזה מידית של החפצים שבבעלותם, ומעבר לחצי שנה למקום אחר.
כל מעבר כזה חייב אותו, לפתח כישורים חברתיים ולייצר לעצמו במהירות חברים חדשים.
חברים שמהם נאלץ להיפרד לאחר כמה חודשים
ולהמשיך הלאה במסע החיים.
ואם זה לא מספיק על מנת לפתח לילד כישורים מיוחדים, אז דרמה נוספת התרחשה כשהוא יום לפני יום ההולדת 12 שלו.
ב -19/3/95 בשעה 19:30בדיוק, כשיש כבר תוכניות מסודרות לחגיגות ביום המחרת.
קורה אירוע שישנה את חיו לתמיד.
כדור מירי צלפים, פוגע בו בגבו ופוצע אותו קשה.
מבחינתו, היה זה יום שיגרתי, בעודו חוזר באוטובוס מירושלים לקריית ארבע , מאימון כדורגל בבית"ר ירושלים, שם התאמן יחד עם חברו הטוב מהשכונה, שוקי.
פעולה שנשמעת טבעית לרובנו, בטח, לנערים ירושלמים.
הסתיימה בירי אינטנסיבי על האוטובוס בידי מחבלים.
הפיגוע התרחש בצומת הזכוכית בצמוד לקריית ארבע.
שלומי נפצע קשה מאד מכדור שפגע בגבו.
למחרת הפיגוע, הגיעו כול ילדי הכיתה בליווי המורה, לחגוג סביב מיטתו בבית החולים, את יום הולדתו.
חיוך מתרגש, עולה על פניו שוב כשהוא חוזר לאותם הרגעים.
אין ספק שהמחווה הזו של הילדים והמורה, היו רגע חשוב ומשמעותי עבורו.
אבל אלו רק חלק מהעובדות שמספקות את התפאורה בסיפור.
מגיל צעיר הבין שלומי שהוא חייב להיות ילד טוב, בכדי לזכות בתשומת לב.
מגיל צעיר סיגל תכונות של "המרצה", אבל ההתנהגות המרצה, לא חדרה לנימי הדם והנשמה שלו.
היו אלו פעולות טכניות שסיפקו לו שקט יצירתי, להמשיך לחלום ולהגשים את כל חלומותיו.
המחשבות שלו נדדו בין חלומות ותקוות על מקומות אחרים.
שלומי מסביר לי ומדגיש בפני כלל מאוד משמעותי עבורו.
"אני כול הזמן מנסה לראות איך הדברים משרתים אותי, אני אף פעם לא מסתכל לאחור ותמיד שלם עם הבחירות שלי"
"ההיפך, אני מרגיש מבורך על הזכות לחלום ולהיות מאושר, גם אם זה רק מהתמונות והחלומות שמדמיין".
"היכולת שלי לראות בדמיון, זה הכוח שלי".
שלומי ידע והאמין שזה מה שיעזור לו להשיג ולנצח ולכן מעולם לא וויתר.
החלום הראשון שלו היה לצאת מבית הוריו לפנימייה צבאית, במטרה להקל על הנטל שהרגיש שהוא מהווה בבית המשפחה.
הוא רצה לעזור להוריו ביציאה מהבית.
מה שלא ידע, זה שאימו שמרה בתיקה את מכתב הבקשה להתקבל לפנימייה שבועות רבים.
המחשבה על בנה שיעזוב את הבית הייתה קשה לה מנשוא.
ולכשגילה את המעטפה שמורה אצלה בתיק, כעס וחש תסכל רב.
מצד אחד הרגיש פגיעה עמוקה באמון בינהם, אך מהצד השני, הבין והרגיש בצורה מוחשית, עד כמה הוא אהוב ורצוי בבית.
והוא ללא ספק, היה אהוב ורצוי בביתו.
יחד הם שלחו את המעטפה.
כשאימו הבינה שזה אכן חלום, מבחינתו להתקבל לפנימייה הצבאית של חיל הים.
היא התגייסה במלוא הרצון לעזור לו להתקבל.
אבל לצערו, הוא נכשל במבחני הכניסה ולא התקבל לפנימייה.
זה בטח לא עצר אותו.
נהפוך הוא.
שלומי נילחם בכל הכוח לשפר את ציונו.
שלח מכתבים לכל גורם אפשרי, ולשמחתו עבר בהצלחה את מבחני הקבלה במועד ב' והתקבל כתלמיד מן המניין לפנימייה.
זה לא הספיק לו.
זה רק אתגר אותו להיות מצטיין בלימודיו.
הוא חלם על הנחת שהוא יסב למשפחתו אם יזכה להיות מצטיין, שיהיה נוכח בטקס הרשמי שמקריאים בו את שמות המצטיינים.
הוא חלם מידי יום על הרגע הזה, בו הוא עומד בטקס בפנימייה ומקריאים את שמו.
אך לצד ההתרגשות מהטקס, יש גם את העניין הפרקטי של זכיה כספית במלגת לימודים שתעזור מאוד להוריו לממן את לימודיו.
היכולת של שלומי לראות בדמיונו בכל פעם מחדש, את המציאות עליה חולם אכן מתגשמת.
וכך היה.
שלומי סיים מצטיין את כל שנות לימודיו בפנימייה.
ואף המשיך ללמוד בכיתות יג' ו יד' וסיים בהצלחה יתרה.
הצורך שלו לטרוף את החיים ולהצליח, חזק ממנו.
ויוצר חלום גדול ונחשק נוסף.
הוא חולם להתגייס לקורס חובלים הנחשק.
ושוב, הוא נתקל בכישלון, ואטימות המערכת.
אטימות שרק אתגרה אותו להילחם להגשים את החלום.
כנער עם קב"א נמוך, לצד פרופיל נמוך בעקבות הפציעה בפיגוע, אין לו סיכוי להתקבל לחובלים.
אלו החוקים היבשים במערכת.
אבל מבחינת שלומי, זה רק עוד אתגר לנצח אותו,
אז מה אם אמרו לו, לא.
מבחינתו יש לו חלום והוא ישיג אותו.
במלחמה הזו הוא התמיד לאורך כל שירותו הצבאי.
הוא התגייס באופן טבעי כבוגר פנימייה צבאית ימית, ליחידת הדבורים של חיל הים.
ועשה את שירותו על הצד הטוב ביותר.
אך לא הפסיק לשלוח מכתבים ולהילחם על הזכות שלו לשרות קרבי וקשוח מאוד בחובלים.
שניה לפני השחרור משירותו בצה"ל, הוא זכה לאישור המיוחל.
מה שהעמיד אותו בדילמה קשה בין שתי החלטות.
האם להתחיל את שירותו הצבאי מהתחלה ולהתחיל מסלול קשה מנשוא ביחידת החובלים.
או להשתחרר כמו חבריו ליחידה.
החלטה לא פשוטה, לגבר צעיר בתחילת שנות ה – 20 לחייו, ובאומץ רב בחר בהחלטה ללכת עם הלב והחלום.
החלטה שללא ספק השפיעה רבות גם על הזוגיות המשמעותית שלו באותם הימים עם נופר.
מי שלימים תהפוך להיות אשתו, אם ילדיו ושותפתו לחיים ולעסקים.
יחד הם מתמודדים כזוג חזק מול האתגר.
עטופים באהבה ותמיכה של שתי המשפחות שלהם.
היכולת שלהם לתמוך זה בזה בכל תחומי החיים בחברות אמיצה ועמוקה, היא בעיני נושא לכתבה מעוררת השראה לא פחות.
כשהוא כבר בין 22 מתחיל שלומי את מסלולו הצבאי מהתחלה, ללא הנחות ופריבילגיות.
הוא מדגיש בפני שלא רק שלא היו לו הנחות של "פזמניק", נהפוך הוא, כולם רוצים שיבין שהוא שווה לכולם.
הוא בעצם נמצא במצב של "שלום כיתה א'".
עוצמת ההצלחה והניצחון, כבר הופכים להיות חלק מאישיותו, הם שדוחפים אותו בכול פעם מחדש לאתגר הבא שעומד בפניו.
הוא מייצר לעצמו תסריט ניצחון ויוצא לדרך להגשים וליישם אותו.
וכמו שוולט דיסני אמר
"אם אתה יכול לחלום את זה, אתה יכול להגשים את זה".
וכך היה, גם כאן סרן ש' זכה בהצטיינות בסוף החלק הראשון במסלול.
רגע של גאווה בלתי נשכח.
חלום שמתגשם.
הגשמת החלום הזה, היתה שוב דישון לקרקע הפורייה להמשך יצירת חלומות והגשמתם.
נופר, לא מתאפקת ומוסיפה: "זה לא רק שהוא סיים מסלול חובלים שהוא קשה ממש.
רק שניים מהיחידה שלו נבחרו לשרת בצוללות, היא ממשיכה ומסבירה לי שזה המקביל בחיל הים לקורס טיס".
והוא היה אחד מהשנים.
אני מתרגשת לראות אותה מדברת עליו בכזו הערצה וגאווה, היא מדברת ומביטה בו במבט עם עיניים נוצצות.
וכפי שאתם בוודאי מבינים, שלומי, הנער עם הקב"א הנמוך, זה שלא רצו אותו בפנימייה, זה שלא רצו אותו בחובלים.
הוא הנער שכנגד כול הסיכויים, מסיים בהצלחה יתרה מסלול צוללות.
ואני בטוחה, כמו רבים בסביבתו, שיישאר לעשות קרירה צבאית מצליחה ומשמעותית.
אבל שלומי מחייך אלי ואומר לי בחצי חיוך, כאילו נבוך מהמשפט שעתיד לומר לי.
"אני אוהב שינוים" "אני חייב שינוים".
ולהפתעת כולם, לשלומי יש בדמיון כבר חלום חדש.
חלום על עולם הנדלן.
הוא מחליט לפרוש מהמסלול הצבאי ויוצא לעצמאות.
החלטה שלאביו לא היה פשוט איתה.
אבל הוא בטוח בעצמו ויודע שינצח גם את זה.
עם שיחררו וביחד עם נופר, הם יוצאים לעצמאות עסקית.
מתחילים בהתמחות בעולם הנדל"ן ויוצאים לדרך.
דרך שהייתה רצופה בהצלחות, אך גם בכישלונות.
כישלונות שלימדו אותם שיעורים מצוינים לעיתים אף יותר מההצלחות.
הדרך הארוכה הזו הולידה את העסק המדהים והמצליח מאוד, שבבעלותם משנת 2018 – WORKPLUS.
הם הספיקו לפתוח אותו שנייה לפני אתגרי הקורונה.
אני פגשתי אותם במתחם שלהם ממש במקרה, כשהגעתי לעשות צילומים לפרויקט שלי, אצלם במתחם.
ופשוט התאהבתי.
התאהבתי בזוג עוצמתי וחזק, שיחד בחברות, בכבוד הדדי מאפשרים ליצירה ולחשיבה מקורית לפרוץ מהם ולעשות דברים עם חותמת של ה DNA המיוחד שלהם.
WORKPLUS - הוא "בית חם" לעסקים שונים.
בית מעוצב ב"שיקיות" אופנתית, שעוטפת את מי שנכנס, בתחושת חיבוק נעים ועוטף, שגורם לך לא לרצות לצאת מהמתחם.
כשאנחנו מסתובבים ברחבי המתחם בסיום המפגש שלנו, אני לא יכולה להפסיק להחמיא להם על המקום המיוחד שהקימו, על האנרגיה הטובה שמרגישים במתחם.
נופר מחייכת ועונה בביטחון, כאילו כבר התרגלה לאמירות כאלה.
"כן, השתדלנו, שחמשת החושים יבואו לידי ביטוי כאן"
אני מחייכת אליה בחיוך רחב שמאשר את דבריה.
היום הם בעצם "מפיקים עסקים" - תחת קורת גג אחת.
הם מעניקים לעסקים מטרייה אחת גדולה,
מהשכרת המקום פיזית בתפירה אישית לצרכים של העסק, דרך שרותי משרד, פרסום, צילומי תדמית, כיבוד לאורחים ועוד מגוון עשיר של שירותים.
הלקוחות שלהם הם כבר הרבה מעבר ללקוחות.
הם יצרו קהילה.
קהילה שיודעת לשתף פעולה ולעזור האחת לשנייה.
אני אסכם ואומר: שאני מרצה ומדברת רבות על מאפיינים של מצליחנים במטרה לשכפל את התנהלותם.
בעיניי שלומי הוא הוכחה מוחלטת ש"רשימות המכולת" לפעולות של הצלחה אכן עובדות.
ללא ספק היה לשלומי "למה" חזק ועוצמתי שהניע אותו בכול שלב בחייו.
ההתנהלות שמאז היותו ילד קטן, הרואה בדמיונו תמונה מנצחת, היא נר לכל פעולה שעשה בדרכו.
היכולת שלו לייצר הצלחות קטנות, לראות אותן, להכיר תודה עליהן ולייצר עוד ועוד הצלחות קטנות.
כל המילים היפות שנכתבו כאן בכתבה, לא היו יכולות להיכתב ללא ההתמדה, הנחישות, המוכנות לעבודה קשה ומאתגרת ולעיתים חזרה לנקודת הבסיס במטרה להמריא שוב.
ללא ספק שלומי יודע להשתמש בקלפים של חייו כשחקן קלפים מיומן.
אני אישית שאבתי המון השראה וכוח מהמפגש המרתק עם שלומי.
סרן ש' – שלומי דהן – אתה הוא ה DNA של הווינר.
ולי יש הכבוד, ביום שישי ה – 30.4.21 לארח אותך אצלי בתוכנית הרדיו "החיים זה לא פייקניק, אבל לפעמים כן" ברדיו האינטרנטי – רדיו ליפס.
www.radiolips.con
www.hadas.info
כתבת מגזין מאת: הדס דרגצקי אגמון
יום ראשון, קבענו ב-12 בצהריים, ואני מדייקת.
אולי אפילו הקדמתי בדקה, וסרן ש', מקבל אותי עם חיוך שלא פוגשים בכל יום.
הוא מופתע שדייקתי. ברור שדייקתי, אני מחכה כבר יומיים לפגישה הזו.
אני רואה שהוא מתרגש, ואני מתרגשת לא פחות.
אנחנו נפגשים ב – WORKPLUS, מתחם העסקים היפהפה שהוא פתח ברחובות לפני יותר משנתיים.
הוא נראה מלא גאווה בו, ומוביל אותי לחדר הישיבות.
בדרך הוא שואל, קפה? שמחה על הצעה שלו ומיד משיבה לו בחיוב.
הפעם הקלטתי את הריאיון לכתבה, בדרך כלל אני מוציאה בלוק כתיבה וכותבת את המלל שעולה.
לא הפעם.
השיחה מרתקת אותי ואני פשוט חייבת להקשיב ולהיות מרוכזת בשאלות. אז פתחתי הקלטה, עזבתי את הניירות.
זה לא קורה לי הרבה .
אז איך מתמצתים 3 שעות של ראיון אישי מרתק
לכתבת מגזין שתספר סיפור חיים קשים ומפחידים שמסתיימים בניצחון גדול.
אני יושבת כעת בחדר העבודה שלי.
ומקשיבה שוב ושוב לראיון ביננו ותוהה מאיפה להתחיל?
מחפשת את הפאנצ' החזק לפתוח אתו, האם כדאי להתחיל מש', הילד בן 12, שחוטף כדור בגב בפיגוע קשה, בזמן נסיעה באוטובוס בדרכו הביתה?
מההודעה של הפנימייה הצבאית של חיל הים – "מצטערים, נכשלת במבחני הקבלה",
ואולי מה"לא" המהדהד, שקיבל מקורס חובלים, מסלול שעליו חלם מילדותו?
ואני בוחרת להתחיל בסיום קורס חובלים,
ברגע הזה שהמבט בעיניים שלו מצטלב בעיניים של אבא שלו.
היה זה רגע עוצמתי בו הוא מבין שהוא יכול להכול בחיים.
סרן ש' מספר לי בעיניים מבריקות מהתרגשות, על הרגע המטורף הזה שהוא עומד שם כשהוא לבוש במדים הלבנים עטורי סיכות על החזה.
העיניים הבורקות שלו, גורמות גם לי להתרגש.
נופר, אשתו שהצטרפה אלינו לראיון מוסיפה, שזה לא סתם סיכות, יש סיפור ודרך מאחורי כול סיכה כזו.
אי אפשר לפספס את הגאווה והאהבה שהיא חשה כלפיו, בכול פעם שהיא מדברת עליו.
היא מוסיפה ומספרת בגאווה רבה, שגם היא ומשפחתה, עמדו בהתרגשות לצד משפחתו בטקס, מעמד מרגש.
נופר היא פושרית אמיתית וללא ספק ביצועיסטית לא פחות ממנו.
היא מארגנת לכולם חולצות מלאות בגאווה בסרן ש' הפרטי שלהם.
וכולם יחד כיחידה עוצמתית חזקה, עניפו בטרוף שלטים עם הכיתוב "אוהבים אותך סרן ש' האלוף שלנו".
עבור סרן ש', היה זה רגע שייצרב בפסקול של סיפור חייו.
סרן ש' הוא סיפור מעורר השראה, שבא לי לצעוק אותו לעולם.
סרן ש' הוא שלומי דהן.
הוא הוכחה לעולם שהכול אפשרי לכולם.
הסיפור של שלומי מתחיל בקרית ארבע, כבן שישי לשמונה אחים ואחיות.
סיפור של ילד שהחל את דרכו מנקודת פתיחה בלתי אפשרית, וכנגד כל הסיכויים זכה להצלחות מרשימות.
אבל בעיקר זכה במתנה נדירה – DNA של ווינר.
סיפור חייו המאתגר גרם לו לייצר בעצמו יכולות של מנצח.
עד כיתה ט', שלומי לא סיים את לימודיו באותה הכיתה בה החל את השנה.
הוא מתאר בפני את החוויה העוצמתית הראשונה שלו, במעבר מכיתה ה' מבית ספר בקרית ארבע, בו למד יחד עם אחותו שלמדה אז בכיתה ד', ויחד הם היו בסך הכול 15 תלמידים, כשמאחדים את שתי השכבות יחד.
ופתאום הוא נכנס לכיתה בבית ספר בירושלים עם 40 תלמידים.
חוויה מפחידה ולא פשוטה.
אבל מאותו מעבר צורב, המעברים הפכו להיות שיגרה. בכול שנה בית חדש, בית ספר חדש, חברים חדשים.
הרגל שהוא נהיה מתורגל בו.
ארבעת אחיו ואחיותיו הגדולים הם מהנישואים הראשונים של אימו ושלושה נוספים מהנישואים עם אביו.
מסיבות כלכליות בחרו הוריו, לעשות את השורש הראשוני, בקרית ארבע.
עבור שלומי, שנולד בקריה, החיים שם נראים טריוויאליים וטבעיים. הוא בשלב הזה עדיין לא מבין שהמתיחות הביטחונית שם היא לא מצב טבעי, להרבה ילדים בני אותו הגיל.
הנסיעה ללא אורות בלילה, מחשש לירי צלפים, היא שיגרה מקובלת ונורמאלית.
אבל עבור אימו, המצב הזה לא היה פשוט.
כל מתיחות ביטחונית, גרמה לאריזה מידית של החפצים שבבעלותם, ומעבר לחצי שנה למקום אחר.
כל מעבר כזה חייב אותו, לפתח כישורים חברתיים ולייצר לעצמו במהירות חברים חדשים.
חברים שמהם נאלץ להיפרד לאחר כמה חודשים
ולהמשיך הלאה במסע החיים.
ואם זה לא מספיק על מנת לפתח לילד כישורים מיוחדים, אז דרמה נוספת התרחשה כשהוא יום לפני יום ההולדת 12 שלו.
ב -19/3/95 בשעה 19:30בדיוק, כשיש כבר תוכניות מסודרות לחגיגות ביום המחרת.
קורה אירוע שישנה את חיו לתמיד.
כדור מירי צלפים, פוגע בו בגבו ופוצע אותו קשה.
מבחינתו, היה זה יום שיגרתי, בעודו חוזר באוטובוס מירושלים לקריית ארבע , מאימון כדורגל בבית"ר ירושלים, שם התאמן יחד עם חברו הטוב מהשכונה, שוקי.
פעולה שנשמעת טבעית לרובנו, בטח, לנערים ירושלמים.
הסתיימה בירי אינטנסיבי על האוטובוס בידי מחבלים.
הפיגוע התרחש בצומת הזכוכית בצמוד לקריית ארבע.
שלומי נפצע קשה מאד מכדור שפגע בגבו.
למחרת הפיגוע, הגיעו כול ילדי הכיתה בליווי המורה, לחגוג סביב מיטתו בבית החולים, את יום הולדתו.
חיוך מתרגש, עולה על פניו שוב כשהוא חוזר לאותם הרגעים.
אין ספק שהמחווה הזו של הילדים והמורה, היו רגע חשוב ומשמעותי עבורו.
אבל אלו רק חלק מהעובדות שמספקות את התפאורה בסיפור.
מגיל צעיר הבין שלומי שהוא חייב להיות ילד טוב, בכדי לזכות בתשומת לב.
מגיל צעיר סיגל תכונות של "המרצה", אבל ההתנהגות המרצה, לא חדרה לנימי הדם והנשמה שלו.
היו אלו פעולות טכניות שסיפקו לו שקט יצירתי, להמשיך לחלום ולהגשים את כל חלומותיו.
המחשבות שלו נדדו בין חלומות ותקוות על מקומות אחרים.
שלומי מסביר לי ומדגיש בפני כלל מאוד משמעותי עבורו.
"אני כול הזמן מנסה לראות איך הדברים משרתים אותי, אני אף פעם לא מסתכל לאחור ותמיד שלם עם הבחירות שלי"
"ההיפך, אני מרגיש מבורך על הזכות לחלום ולהיות מאושר, גם אם זה רק מהתמונות והחלומות שמדמיין".
"היכולת שלי לראות בדמיון, זה הכוח שלי".
שלומי ידע והאמין שזה מה שיעזור לו להשיג ולנצח ולכן מעולם לא וויתר.
החלום הראשון שלו היה לצאת מבית הוריו לפנימייה צבאית, במטרה להקל על הנטל שהרגיש שהוא מהווה בבית המשפחה.
הוא רצה לעזור להוריו ביציאה מהבית.
מה שלא ידע, זה שאימו שמרה בתיקה את מכתב הבקשה להתקבל לפנימייה שבועות רבים.
המחשבה על בנה שיעזוב את הבית הייתה קשה לה מנשוא.
ולכשגילה את המעטפה שמורה אצלה בתיק, כעס וחש תסכל רב.
מצד אחד הרגיש פגיעה עמוקה באמון בינהם, אך מהצד השני, הבין והרגיש בצורה מוחשית, עד כמה הוא אהוב ורצוי בבית.
והוא ללא ספק, היה אהוב ורצוי בביתו.
יחד הם שלחו את המעטפה.
כשאימו הבינה שזה אכן חלום, מבחינתו להתקבל לפנימייה הצבאית של חיל הים.
היא התגייסה במלוא הרצון לעזור לו להתקבל.
אבל לצערו, הוא נכשל במבחני הכניסה ולא התקבל לפנימייה.
זה בטח לא עצר אותו.
נהפוך הוא.
שלומי נילחם בכל הכוח לשפר את ציונו.
שלח מכתבים לכל גורם אפשרי, ולשמחתו עבר בהצלחה את מבחני הקבלה במועד ב' והתקבל כתלמיד מן המניין לפנימייה.
זה לא הספיק לו.
זה רק אתגר אותו להיות מצטיין בלימודיו.
הוא חלם על הנחת שהוא יסב למשפחתו אם יזכה להיות מצטיין, שיהיה נוכח בטקס הרשמי שמקריאים בו את שמות המצטיינים.
הוא חלם מידי יום על הרגע הזה, בו הוא עומד בטקס בפנימייה ומקריאים את שמו.
אך לצד ההתרגשות מהטקס, יש גם את העניין הפרקטי של זכיה כספית במלגת לימודים שתעזור מאוד להוריו לממן את לימודיו.
היכולת של שלומי לראות בדמיונו בכל פעם מחדש, את המציאות עליה חולם אכן מתגשמת.
וכך היה.
שלומי סיים מצטיין את כל שנות לימודיו בפנימייה.
ואף המשיך ללמוד בכיתות יג' ו יד' וסיים בהצלחה יתרה.
הצורך שלו לטרוף את החיים ולהצליח, חזק ממנו.
ויוצר חלום גדול ונחשק נוסף.
הוא חולם להתגייס לקורס חובלים הנחשק.
ושוב, הוא נתקל בכישלון, ואטימות המערכת.
אטימות שרק אתגרה אותו להילחם להגשים את החלום.
כנער עם קב"א נמוך, לצד פרופיל נמוך בעקבות הפציעה בפיגוע, אין לו סיכוי להתקבל לחובלים.
אלו החוקים היבשים במערכת.
אבל מבחינת שלומי, זה רק עוד אתגר לנצח אותו,
אז מה אם אמרו לו, לא.
מבחינתו יש לו חלום והוא ישיג אותו.
במלחמה הזו הוא התמיד לאורך כל שירותו הצבאי.
הוא התגייס באופן טבעי כבוגר פנימייה צבאית ימית, ליחידת הדבורים של חיל הים.
ועשה את שירותו על הצד הטוב ביותר.
אך לא הפסיק לשלוח מכתבים ולהילחם על הזכות שלו לשרות קרבי וקשוח מאוד בחובלים.
שניה לפני השחרור משירותו בצה"ל, הוא זכה לאישור המיוחל.
מה שהעמיד אותו בדילמה קשה בין שתי החלטות.
האם להתחיל את שירותו הצבאי מהתחלה ולהתחיל מסלול קשה מנשוא ביחידת החובלים.
או להשתחרר כמו חבריו ליחידה.
החלטה לא פשוטה, לגבר צעיר בתחילת שנות ה – 20 לחייו, ובאומץ רב בחר בהחלטה ללכת עם הלב והחלום.
החלטה שללא ספק השפיעה רבות גם על הזוגיות המשמעותית שלו באותם הימים עם נופר.
מי שלימים תהפוך להיות אשתו, אם ילדיו ושותפתו לחיים ולעסקים.
יחד הם מתמודדים כזוג חזק מול האתגר.
עטופים באהבה ותמיכה של שתי המשפחות שלהם.
היכולת שלהם לתמוך זה בזה בכל תחומי החיים בחברות אמיצה ועמוקה, היא בעיני נושא לכתבה מעוררת השראה לא פחות.
כשהוא כבר בין 22 מתחיל שלומי את מסלולו הצבאי מהתחלה, ללא הנחות ופריבילגיות.
הוא מדגיש בפני שלא רק שלא היו לו הנחות של "פזמניק", נהפוך הוא, כולם רוצים שיבין שהוא שווה לכולם.
הוא בעצם נמצא במצב של "שלום כיתה א'".
עוצמת ההצלחה והניצחון, כבר הופכים להיות חלק מאישיותו, הם שדוחפים אותו בכול פעם מחדש לאתגר הבא שעומד בפניו.
הוא מייצר לעצמו תסריט ניצחון ויוצא לדרך להגשים וליישם אותו.
וכמו שוולט דיסני אמר
"אם אתה יכול לחלום את זה, אתה יכול להגשים את זה".
וכך היה, גם כאן סרן ש' זכה בהצטיינות בסוף החלק הראשון במסלול.
רגע של גאווה בלתי נשכח.
חלום שמתגשם.
הגשמת החלום הזה, היתה שוב דישון לקרקע הפורייה להמשך יצירת חלומות והגשמתם.
נופר, לא מתאפקת ומוסיפה: "זה לא רק שהוא סיים מסלול חובלים שהוא קשה ממש.
רק שניים מהיחידה שלו נבחרו לשרת בצוללות, היא ממשיכה ומסבירה לי שזה המקביל בחיל הים לקורס טיס".
והוא היה אחד מהשנים.
אני מתרגשת לראות אותה מדברת עליו בכזו הערצה וגאווה, היא מדברת ומביטה בו במבט עם עיניים נוצצות.
וכפי שאתם בוודאי מבינים, שלומי, הנער עם הקב"א הנמוך, זה שלא רצו אותו בפנימייה, זה שלא רצו אותו בחובלים.
הוא הנער שכנגד כול הסיכויים, מסיים בהצלחה יתרה מסלול צוללות.
ואני בטוחה, כמו רבים בסביבתו, שיישאר לעשות קרירה צבאית מצליחה ומשמעותית.
אבל שלומי מחייך אלי ואומר לי בחצי חיוך, כאילו נבוך מהמשפט שעתיד לומר לי.
"אני אוהב שינוים" "אני חייב שינוים".
ולהפתעת כולם, לשלומי יש בדמיון כבר חלום חדש.
חלום על עולם הנדלן.
הוא מחליט לפרוש מהמסלול הצבאי ויוצא לעצמאות.
החלטה שלאביו לא היה פשוט איתה.
אבל הוא בטוח בעצמו ויודע שינצח גם את זה.
עם שיחררו וביחד עם נופר, הם יוצאים לעצמאות עסקית.
מתחילים בהתמחות בעולם הנדל"ן ויוצאים לדרך.
דרך שהייתה רצופה בהצלחות, אך גם בכישלונות.
כישלונות שלימדו אותם שיעורים מצוינים לעיתים אף יותר מההצלחות.
הדרך הארוכה הזו הולידה את העסק המדהים והמצליח מאוד, שבבעלותם משנת 2018 – WORKPLUS.
הם הספיקו לפתוח אותו שנייה לפני אתגרי הקורונה.
אני פגשתי אותם במתחם שלהם ממש במקרה, כשהגעתי לעשות צילומים לפרויקט שלי, אצלם במתחם.
ופשוט התאהבתי.
התאהבתי בזוג עוצמתי וחזק, שיחד בחברות, בכבוד הדדי מאפשרים ליצירה ולחשיבה מקורית לפרוץ מהם ולעשות דברים עם חותמת של ה DNA המיוחד שלהם.
WORKPLUS - הוא "בית חם" לעסקים שונים.
בית מעוצב ב"שיקיות" אופנתית, שעוטפת את מי שנכנס, בתחושת חיבוק נעים ועוטף, שגורם לך לא לרצות לצאת מהמתחם.
כשאנחנו מסתובבים ברחבי המתחם בסיום המפגש שלנו, אני לא יכולה להפסיק להחמיא להם על המקום המיוחד שהקימו, על האנרגיה הטובה שמרגישים במתחם.
נופר מחייכת ועונה בביטחון, כאילו כבר התרגלה לאמירות כאלה.
"כן, השתדלנו, שחמשת החושים יבואו לידי ביטוי כאן"
אני מחייכת אליה בחיוך רחב שמאשר את דבריה.
היום הם בעצם "מפיקים עסקים" - תחת קורת גג אחת.
הם מעניקים לעסקים מטרייה אחת גדולה,
מהשכרת המקום פיזית בתפירה אישית לצרכים של העסק, דרך שרותי משרד, פרסום, צילומי תדמית, כיבוד לאורחים ועוד מגוון עשיר של שירותים.
הלקוחות שלהם הם כבר הרבה מעבר ללקוחות.
הם יצרו קהילה.
קהילה שיודעת לשתף פעולה ולעזור האחת לשנייה.
אני אסכם ואומר: שאני מרצה ומדברת רבות על מאפיינים של מצליחנים במטרה לשכפל את התנהלותם.
בעיניי שלומי הוא הוכחה מוחלטת ש"רשימות המכולת" לפעולות של הצלחה אכן עובדות.
ללא ספק היה לשלומי "למה" חזק ועוצמתי שהניע אותו בכול שלב בחייו.
ההתנהלות שמאז היותו ילד קטן, הרואה בדמיונו תמונה מנצחת, היא נר לכל פעולה שעשה בדרכו.
היכולת שלו לייצר הצלחות קטנות, לראות אותן, להכיר תודה עליהן ולייצר עוד ועוד הצלחות קטנות.
כל המילים היפות שנכתבו כאן בכתבה, לא היו יכולות להיכתב ללא ההתמדה, הנחישות, המוכנות לעבודה קשה ומאתגרת ולעיתים חזרה לנקודת הבסיס במטרה להמריא שוב.
ללא ספק שלומי יודע להשתמש בקלפים של חייו כשחקן קלפים מיומן.
אני אישית שאבתי המון השראה וכוח מהמפגש המרתק עם שלומי.
סרן ש' – שלומי דהן – אתה הוא ה DNA של הווינר.
ולי יש הכבוד, ביום שישי ה – 30.4.21 לארח אותך אצלי בתוכנית הרדיו "החיים זה לא פייקניק, אבל לפעמים כן" ברדיו האינטרנטי – רדיו ליפס.
www.radiolips.con
www.hadas.info
