אני חייבת לשתף אתכם בחוויה עוצמתית מהיום.
אני עדין מנסה לנשום ולעכל את שיחת הטלפון הנסערת שקבלתי הבוקר, מא', א' קונדיטורית מאוד מצליחה, אני רק רואה את מאפה ידיה, והלסת נופלת לי.
בעודי פותחת עוד יום שגרתי במשרד, מארגנת את תוכניות העבודה שלי ליום,
מתקשרת אלי א' בדמעות, בקול רועד, כשהדמעות חונקות את האוויר בצליל שמנסה לצאת מגרונה, אני מנסה בקשב לשמוע ולהבין את המילים שמתערבבות זו בזו, למשפטים נסערים ולא לגמרי ברורים.
ואז באופן מפתיע, בקול חד וברור, השמיעה – זהו! זהו! נמאס לי.
לא רוצה עוד להיות עצמאית.
אני עובדת בטרוף של חנוכה על מארזים לא נגמרים, המונים פונים אלי, בגלל המודעה המטופשת שעשיתי בגוגל.
מקשיבה בקשב רב, מנסה להבין, מה לא בסדר?
זו לא הייתה המטרה, להביא המונים שירצו גם מהמטעמים הנדירים שלך?
לא מצליחה לשמור את השאלה לעצמי ואני קוטעת את שצף הדיבור החנוק מבכי, וקובעת עובדה, נהדר, לא זה מה שרצית, הרבה הרבה לקוחות?
היא לא מחכה לשמוע את סוף השאלה ושוב צועקת "איךךך איךךך יכול להיות שיש לי כל כך הרבה עבודה ולא נשאר לי כסף לשלם לגן של הילדה.
אוף. איך זה יכול להיות.
כן נכון, זה מה שרציתי.
אבל בשביל מה? בשביל מי?, אנחנו עובדים בחינם, בקושי נשאר לנו משהו.
מנסים להתאים את עצמנו לשוק, אבל די, אי אפשר יותר.
היא ממשיכה בלי הפסקה, הבכי מתגבר, נמאס לי שאין לי זמן לחשוב.
אין לי זמן לטפל בבית שלי.
הבנות שלי בטוחות שאמא שלי, היא כבר אמא שלהן, מכמות השעות שהן מבלות יחד.
לפעמים כשאין ברירה, אני מתביישת לספר לך, אבל היום אפילו מיחזרתי גרביים לילדה לגן, כי הר הכביסה הלא נגמר, מחכה בסבלנות אין סופית, מוכן לספוג עוד ועוד בגדים שמצטרפים לערמה.
דני מסכן, א' שוב נחנקת מהבכי, נושמת עמוק וממשיכה, דני חוזר מהעבודה המתישה שלו, רק נכנס בדלת, אין לו סיכוי אפילו דקה, לשבת רגע להירגע, ישר אני מתחננת אליו שיכנס יחד איתי למטבח לנסות לעזור לי לפני שאני קורסת,
ובמקום שבזכות זה אסיים מוקדם ונוכל להעביר ערב נעים יחד.
שנינו הופכים להיות עבדים של העסק שחלמתי עליו כל כך הרבה.
בקול ציני עמוס בכאב, היא ממשיכה את שתף המילים הכואבות, חלומות, פנטזיות, על חיים בעשייה, לעסוק באהבה שלי, "אהבה שלי בתחת שלי", שחררה לאוויר כמאבדת שליטה.
עלאק עצמאות כלכלית.
הדס, היא קוראת בקול קורע לב, איפה זה? איפה החופש הזה? איפה החיים ה"רומנטים" האלה שחלמתי בלילות עליהם.
אני רק חייבת כסף לבנקים, לספקים, אין לי שעה לעצמי לעצור לחשוב, ליצור דברים חדשים, בעלי כבר לא יכול להכיל את המצב הזה.
הבית שלנו הפך להיות, מטורף.
אני יודעת שגם הוא כבר מותש.
הוא יודע שזה היה החלום שלי מאז שאני ילדה, שתהיה לי קונדיטוריה קטנה ובוטיקית, כזו שאני יודעת להתאים לכול אחד את מה שהוא אוהב.
הוא מנסה כל פעם בעדינות להגיד לי.
די. הגיע הזמן לשחרר, זה לא עובד.
זה היה הרגע שהדמעות, החלו לרדת מעצמן גם אצלי.
הייתי שם, עוצמת הכאב שלה הצליחה לחלחל אלי מבעד לצלקות.
נשמתי עמוק עבור שתינו.
את צודקת, פסקתי בצורה מוחלטת, ככה אי אפשר להמשיך.
את ראויה לחיים טובים יותר, אלו לא החיים שאת מאחלת לעצמך. איש לא ראוי לחיות ככה.
בפחד, בתסכול, בייאוש, באכזבה אישית מעצמך.
כל יום שעובר, את נעלמת לעצמך מעצמך, כל יום כזה שאין מקום עבורך בו, הוא יום ללא סיכוי לעצור את גלגל השדים הזה.
כשאת תחזרי להביט במראה ולאהוב את האישה שאת רואה שם, זה יהיה היום שנצליח לנצח את הכול.
בואי רגע ננשום יחד, אהובה שלי, הכול בסדר. הכל בסדר.
חוזרת על עצמי בכדי רגע רק לעצור את הפחד והייאוש שהתערבבו לכאב עצום.
לקח לי מספר דקות ארוכות להרגיע אותה ולהחזיר אותה לאמונה שאפשר גם אחרת.
לצערי זה מצב שחוזר על עצמו בהרבה מאוד מפגשים.
אנשים משקיעים את חייהם במטרה להגשים חלום.
אבל נופלים לבור שלא יודעים אך אוספים כוחות לצאת ממנו.
זה מתחיל באופטימיות מלאת אמונה ותקווה, ולאט לאט כשמתחילות הבעיות לצוף, אנחנו קוברים את עצמנו בעשייה ועוד עשייה בלי רגע לעצור.
מרגישים שהכדורים של החיים מקפצים באוויר ואסור לרגע לעצור, שחלילה אחד הכדורים ייפול במלאכת הג'ינגול.
ואנחנו בעצם הופכים להיות עבדים של עצמנו, עד שהזהות והערך העצמי נעלמים קליל, כי בואו נודה על האמת, כמה כבר כישלון מפעל חיים, יכול לתרום לתחושת הערך שלנו.
אבל יש תקווה.
אפשר לעצור את מחול השדים הזה.
אפשר וצריך לעצור את הטירוף.
בחג האורות העוצמתי הזה שהתחיל לו היום.
בואו נדליק את פנס הטוב, ונבחר באור בחיינו.
נלמד לבקש עזרה, לפעמים עזרה בעצה ולפעמים באנשים טכניים שיעזרו לנו עם הטיול של הכלב או מישהו שיעזור עם הפעלת מכונת הכביסה.
כל עוד נשמור על עצמנו עם עצמנו בטירוף, ונמצא גם את הזמן שלנו, להירגע ולאסוף כוחות, נוכל להתבונן על הדברים מזוויות חדשות שיאפשרו לנו ללמוד ולעשות שינויים מהפכנים.
תאמינו שאפשר והכול אפשרי.
מזמינה את מי שנמצא במקום הזה. יחד נדליק את פנס האור על חייכם, על חיי העסק שהוא החלום עבורכם.
אל תחכו, שלחו הודעה או התקשרו, עוד היום, ונצא למסע מרתק לשינוי.
אני עדין מנסה לנשום ולעכל את שיחת הטלפון הנסערת שקבלתי הבוקר, מא', א' קונדיטורית מאוד מצליחה, אני רק רואה את מאפה ידיה, והלסת נופלת לי.
בעודי פותחת עוד יום שגרתי במשרד, מארגנת את תוכניות העבודה שלי ליום,
מתקשרת אלי א' בדמעות, בקול רועד, כשהדמעות חונקות את האוויר בצליל שמנסה לצאת מגרונה, אני מנסה בקשב לשמוע ולהבין את המילים שמתערבבות זו בזו, למשפטים נסערים ולא לגמרי ברורים.
ואז באופן מפתיע, בקול חד וברור, השמיעה – זהו! זהו! נמאס לי.
לא רוצה עוד להיות עצמאית.
אני עובדת בטרוף של חנוכה על מארזים לא נגמרים, המונים פונים אלי, בגלל המודעה המטופשת שעשיתי בגוגל.
מקשיבה בקשב רב, מנסה להבין, מה לא בסדר?
זו לא הייתה המטרה, להביא המונים שירצו גם מהמטעמים הנדירים שלך?
לא מצליחה לשמור את השאלה לעצמי ואני קוטעת את שצף הדיבור החנוק מבכי, וקובעת עובדה, נהדר, לא זה מה שרצית, הרבה הרבה לקוחות?
היא לא מחכה לשמוע את סוף השאלה ושוב צועקת "איךךך איךךך יכול להיות שיש לי כל כך הרבה עבודה ולא נשאר לי כסף לשלם לגן של הילדה.
אוף. איך זה יכול להיות.
כן נכון, זה מה שרציתי.
אבל בשביל מה? בשביל מי?, אנחנו עובדים בחינם, בקושי נשאר לנו משהו.
מנסים להתאים את עצמנו לשוק, אבל די, אי אפשר יותר.
היא ממשיכה בלי הפסקה, הבכי מתגבר, נמאס לי שאין לי זמן לחשוב.
אין לי זמן לטפל בבית שלי.
הבנות שלי בטוחות שאמא שלי, היא כבר אמא שלהן, מכמות השעות שהן מבלות יחד.
לפעמים כשאין ברירה, אני מתביישת לספר לך, אבל היום אפילו מיחזרתי גרביים לילדה לגן, כי הר הכביסה הלא נגמר, מחכה בסבלנות אין סופית, מוכן לספוג עוד ועוד בגדים שמצטרפים לערמה.
דני מסכן, א' שוב נחנקת מהבכי, נושמת עמוק וממשיכה, דני חוזר מהעבודה המתישה שלו, רק נכנס בדלת, אין לו סיכוי אפילו דקה, לשבת רגע להירגע, ישר אני מתחננת אליו שיכנס יחד איתי למטבח לנסות לעזור לי לפני שאני קורסת,
ובמקום שבזכות זה אסיים מוקדם ונוכל להעביר ערב נעים יחד.
שנינו הופכים להיות עבדים של העסק שחלמתי עליו כל כך הרבה.
בקול ציני עמוס בכאב, היא ממשיכה את שתף המילים הכואבות, חלומות, פנטזיות, על חיים בעשייה, לעסוק באהבה שלי, "אהבה שלי בתחת שלי", שחררה לאוויר כמאבדת שליטה.
עלאק עצמאות כלכלית.
הדס, היא קוראת בקול קורע לב, איפה זה? איפה החופש הזה? איפה החיים ה"רומנטים" האלה שחלמתי בלילות עליהם.
אני רק חייבת כסף לבנקים, לספקים, אין לי שעה לעצמי לעצור לחשוב, ליצור דברים חדשים, בעלי כבר לא יכול להכיל את המצב הזה.
הבית שלנו הפך להיות, מטורף.
אני יודעת שגם הוא כבר מותש.
הוא יודע שזה היה החלום שלי מאז שאני ילדה, שתהיה לי קונדיטוריה קטנה ובוטיקית, כזו שאני יודעת להתאים לכול אחד את מה שהוא אוהב.
הוא מנסה כל פעם בעדינות להגיד לי.
די. הגיע הזמן לשחרר, זה לא עובד.
זה היה הרגע שהדמעות, החלו לרדת מעצמן גם אצלי.
הייתי שם, עוצמת הכאב שלה הצליחה לחלחל אלי מבעד לצלקות.
נשמתי עמוק עבור שתינו.
את צודקת, פסקתי בצורה מוחלטת, ככה אי אפשר להמשיך.
את ראויה לחיים טובים יותר, אלו לא החיים שאת מאחלת לעצמך. איש לא ראוי לחיות ככה.
בפחד, בתסכול, בייאוש, באכזבה אישית מעצמך.
כל יום שעובר, את נעלמת לעצמך מעצמך, כל יום כזה שאין מקום עבורך בו, הוא יום ללא סיכוי לעצור את גלגל השדים הזה.
כשאת תחזרי להביט במראה ולאהוב את האישה שאת רואה שם, זה יהיה היום שנצליח לנצח את הכול.
בואי רגע ננשום יחד, אהובה שלי, הכול בסדר. הכל בסדר.
חוזרת על עצמי בכדי רגע רק לעצור את הפחד והייאוש שהתערבבו לכאב עצום.
לקח לי מספר דקות ארוכות להרגיע אותה ולהחזיר אותה לאמונה שאפשר גם אחרת.
לצערי זה מצב שחוזר על עצמו בהרבה מאוד מפגשים.
אנשים משקיעים את חייהם במטרה להגשים חלום.
אבל נופלים לבור שלא יודעים אך אוספים כוחות לצאת ממנו.
זה מתחיל באופטימיות מלאת אמונה ותקווה, ולאט לאט כשמתחילות הבעיות לצוף, אנחנו קוברים את עצמנו בעשייה ועוד עשייה בלי רגע לעצור.
מרגישים שהכדורים של החיים מקפצים באוויר ואסור לרגע לעצור, שחלילה אחד הכדורים ייפול במלאכת הג'ינגול.
ואנחנו בעצם הופכים להיות עבדים של עצמנו, עד שהזהות והערך העצמי נעלמים קליל, כי בואו נודה על האמת, כמה כבר כישלון מפעל חיים, יכול לתרום לתחושת הערך שלנו.
אבל יש תקווה.
אפשר לעצור את מחול השדים הזה.
אפשר וצריך לעצור את הטירוף.
בחג האורות העוצמתי הזה שהתחיל לו היום.
בואו נדליק את פנס הטוב, ונבחר באור בחיינו.
נלמד לבקש עזרה, לפעמים עזרה בעצה ולפעמים באנשים טכניים שיעזרו לנו עם הטיול של הכלב או מישהו שיעזור עם הפעלת מכונת הכביסה.
כל עוד נשמור על עצמנו עם עצמנו בטירוף, ונמצא גם את הזמן שלנו, להירגע ולאסוף כוחות, נוכל להתבונן על הדברים מזוויות חדשות שיאפשרו לנו ללמוד ולעשות שינויים מהפכנים.
תאמינו שאפשר והכול אפשרי.
מזמינה את מי שנמצא במקום הזה. יחד נדליק את פנס האור על חייכם, על חיי העסק שהוא החלום עבורכם.
אל תחכו, שלחו הודעה או התקשרו, עוד היום, ונצא למסע מרתק לשינוי.
