סיפור אמיתי מהשבוע, הכול אמת, לא נגעתי.

בגיל 54 החיים שלה השתנו.
סוף סוף היא עונה לי לטלפון.

הקול שלה חלש.

"מה שלומך", שאלתי בהתעניינות ודאגה, אחרי שסיננה אותי על בסיס קבוע בחודש האחרון.

השאלה ישר שחררה את הכאב העצום שהתנקז בתוכה.

היא פרצה בבכי קורע לב ובקול חלש אך עוצמתי מילמלה בין הדמעות והבכי.
אני לא יכולה יותר. זהו מרימה ידיים.
אני בדיכאון, אני מיואשת.
אני כבר 5 חודשים בבית.

מתביישת להגיד אבל יש ימים קשים במיוחד, שאני פשוט לא יוצאת מהמיטה, מתקלחת פעם ביומיים, כי הימים פשוט מתחברים לי.
אני לא יוצאת מהבית.

אני בת 54, אף אחד לא רוצה עובדת בת 54.

שלחתי מעל 50 פעמים קורות חיים.

טלפון אחד לא קיבלתי.

אחד, חזרה על זה הפעם בקול חזק וברור.
והיא פשוט בכתה, את העלבון, את הפחד, את הכאב את תחושת חוסר הרלוונטיות שהצטברו בתוכה, מהיום שפוטרה מעבודתה.
היא שייכת לסטטיסטיקה של נזקי הקורונה.

מהמפוטרים הראשונים, כשרק בהלה הייתה באוויר.

מודה זה היה רגע קשה.

אני המאמנת המקצועית, שתמיד יש לה מילים, נחנקתי .

ידעתי שהיא צודקת.

ידעתי שזה באמת אתגר לא פשוט למצוא עבודה, בתקופה כזו של פוסט קורונה.

כשהיא כבר לא עומדת בקריטריון של העולם המודרני, הרי "העולם שייך לצעירים".

אבל נשמתי עמוק ושתפתי אותה בהכרה שלי שזה באמת מצב מאתגר ולא פשוט. ושאני לגמרי מבינה אותה ואת הכאב שלה.
ידעתי שזה הרגע שאני עוברת מ"סיסמאות" בתוכנית הרדיו שלי והמילים המעצימות בהרצאות.

זה הרגע ליישם, את המשפט, אנחנו המנהלים של חיינו.

פסקתי בביטחון מוחלט: אנחנו ננסה לשפץ את קורות החיים שלך.

אנחנו נגרום שאיש לא יפספס אותם.

את מנהלת את זה מעכשיו, את הולכת לתת ביד את הקורות חיים המטורפים שלך, במקומות שאת רוצה לעבוד בהם.

אבל יש עוד משהו שאת יכולה לעשות.

זה לפתוח עסק קטן בבית ללק גיל, שעוות וכול מה שאנחנו מוציאות כול חודש כסף רב עליהם .

אני ממשיכה בהתלהבות את הרעיון שלי.

תראי איזה קטע, המהממת שלי (קטיה) בחו״ל עכשיו ואני נוסעת לחולון במיוחד למישהי שנמצאת צמוד לרדיו, שתיאמתי איתה אחרי השידור האחרון,.
בביטחון גמור אני מוסיפה: מה גם את יכולה לעשות את זה.
הקול שלה השתנה בשניה.

את צודקת את צודקת וואו את מלאך שלי את צודקת, קראה בקולות מטורפים בטלפון.

למדתי את זה לפני 15 שנה, אני באמת הייתי טובה בזה אני יכולה לעשות את זה.

הדמעות והקול השבור התחלפו בשמחה.

אבל זה לא סוף הסיפור.

נשבעת, אולי לא תאמינו, אבל זה אמיתי לגמרי.

בעוד אני יושבת במקום לא מוכר בחולון לעשות ציפורנים, יושב לציידי גבר שמסדר גם את ציפורניו ( מודה מראה חדש עבורי, גבר במכון ציפורנים, אבל זה לגמרי נכון שגם לגברים יהיו ציפורנים מסודרות :))

הגבר המקסים הזה, מספר שבדיוק הוא ואשתו סגרו מרכז מניקור, בתל אביב ונשאר להם חלק מהציוד.
בלי להתבלבל, כשהשיחה המאוד עוצמתית איתה, עדיין צורבת לי בנשמה.
אני קופצת בלי לחשוב פעמים ומבקשת את הציוד שנותר כתרומה לאישה היקרה הזו.

אתם יודעים כבר ש"זבל" של אחד הוא אוצר לאחר.

ובשבילה זה אוצר שישנה לה את סיפור חייה.

האיש היקר הזה כמובן מיד הסכים.

אבל אני לא הולכת לעזוב את האישה היקרה ואהובה הזאת.

לא אותה ולא עוד הרבה הרבה נשים וגברים שרוצים להשתמש בכישורים שלהם, בתשוקות שלהם, לחיות בחופש כלכלי תעסוקתי, בכול גיל.
כול אלו שנמאס להם לשלוח קורות חיים ואיש לא טורח אפילו לקרוא אותם.

כול אלו שרוצים להתפרנס בכבוד מהיכולת שלהם לנהל את חייהם.

אני החלטתי בעקבות הסיפור הזה, שאני פותחת קורס, קצר, של 4 מפגשים בני 3 שעות ללמוד את היסודות הכי חשובים בהקמת עסק.
כי אני חייבת בכול נים בתוכי שזה יצליח להם.

גם אני הקמתי עסק קטן כזה לפני 20 שנה ממקום של "הישרדות" ועשיתי המון המון טעויות בדרך.

אבל בסוף שניה לפני הקורונה, הייתה לי הזכות להעסיק כבר עשרות עובדים בעסק מצליח מאוד.

רוצה שאחרים ילמדו מהטעויות שלי.
ובעיקר מההצלחות שלי.

עשיתי בהחלט טעויות שעלו לי הרבה כסף והרבה מאוד אכזבות ותסכולים.
אם אני אצליח לתת ערך שאחרים לא יעשו אותם.


ואלמד אותם לעשות שורש נכון ועוצמתי לעסק שלהם.
אני את שלי עשיתי.

אני פשוט מרגישה בכול נים בנשמתי צורך לתת ארגז כלים בסיסי להקמת עסק, שיעופו אתו להקים את העסק הכי מטורף ונכון לכול אחד ואחת מהם.
ארגז כלים שמתאים לכול האנשים שמרגישים כרגע אבודים, שהם חושבים שהם בגיל הלא נכון, שהם אולי כבר לא רלוונטיים או אלו שלא בא להם לחזור לעבוד במקום שהיו לפני החל״ת ופשוט חולמים לחיות אחרת.

אפשר וצריך לחיות אחרת.

לחיות במקום שהם מנהלים את החיים גם אם הם בני 54.
נהפוך הוא בגיל 54 יודעים הרבה הרבה יותר.
ולא פחות חשוב פנויים הרבה יותר בשביל שזה יצליח.
עם ארגז כלים נכון לדרך, זה פשוט יצליח .
נ.נ מבטיחה המשך לסיפור של האישה בת ה - 54